לונגריץ סיטי

הקדמה:

הרעיון עלה לי במהלך שיעור תפעול מכשיר הקשר בטירונות. מאז שוחררתי מצה"ל.

לונגריץ סיטי:

שובר השולחנות הניח את פטיש הפלדה הענקי שלו, בעל קת הפלסטיק הסגול, על קיר המשרד החיצוני שלו. על הקת התאדתה לאיטה זיעה מידו הלחה בזמן שנכנס לתוך המשרד, לגם פחית מתוך דיספנסר הפפסי, לבש חולצה, וחזר לחצר העבודה שלו, הכתומה מפרחים וחומה מעץ מרוסק.

בפתח החצר חיכו לו אישה שלובת ידיים, בחליפה מחויטת, ומה שנראה כמו הסטארוטיפ הפרימיטיבי ביותר של תייר אמריקאי, בבגדים צבעוניים ופרחוניים, משקפי שמש, כובע קש, ומצלמה תלויה ברצועה מהצוואר.

"מה למעלה?" שאל האיש העצום את הזוג, כשדבריו בעצם מכוונים באופן ברור אל האישה.

"איך אתה עושה, איש?" ענתה לו האישה הבלונדינית, שגם טפחה על כתפו. החלק של כתפו אליו הגיעה, כלומר.

"היי", אמר התייר.

"מארק, זה מלווין, שובר השולחנות שלנו", אמרה האישה. "ובחור, לא יכולתי להגיד בחיי שזה לא אחד האנשים הכי שיש".

מלווין צחק במבוכה, מחכך את גבות כפות ידיו אחת בשנייה.

"איך את, מלאני?"

"די טוב, אתה יודע… פה ושם".

"אחד התיקים שלך נסגר כבר?"

"לא, אתה יודע איך זה. לשופט יש תסביך נחיתות מזדיין או משהו אני חושבת, הוא לא ממש סגור על עצמו נראה לי. שלא לדבר על המושבעים. לפחות שלושה מהם חושבים שהם אלוהים בעצמו".

"טוב, זה לא תהליך שצריך להאיץ בו".

"כן, זה נכון", הסכימה מלאני.

"היי", אמר מארק.

"אני בדיוק מראה למארק את לונגריץ, הוא משלם לי להיות מדריכת הטיולים שלו להיום".

"איזה בלאגן יש לך פה", ציין מארק, מחווה אל השולחנות שהיו מפוזרים בין הפרחים מאחורי מלווין, במספר לא אחיד של חלקים.

"כן", התנצל מלווין, "מצטער, אני חייב לפנות פה פעם בשבוע, אחרת… אחרת פשוט אין מקום, אתה מבין?"

"מבין את הבעיה", אמר מארק.

"התפוקה יפה?" מלאני שאלה את מלווין.

"ברוך השם", ענה מלווין. "רגע, אז אתם עושים טיול בלונגריץ? יופי, אני אצטרף אליכם".

"בטח", אמרה מלאני, לאחר שניכר כי מארק לא היה מעז לומר דבר גם אם מלווין לא היה רחוק באופן כה מגוחך מהממוצע בכל הקשור לממדי גוף.

"יופי", אמר מלווין בשמחה. "מישהו רוצה פפסי?"

"כן", ענו שניהם.

מלווין חזר אל המשרד בריצה קלה, כלומר דילוגים ענקיים, וחזר עם שני בקבוקי פפסי ביחד אחת, ופטישו הסגול והענקי מיוצב על כתפו על ידי ידו השניה. בדרך בין המשרד אליהם חתיכת שולחן כנראה תפסה את תשומת ליבו, כי בתנועה אחת חדה ואגבית הוא הוריד עליה את הפטיש בידו האחת, בצורה כזאת שלא אפשרה לה יותר להתקיים. צלילי הפיצוח השתלבו עם צעדיו המרשרשים ורחש הצמחיה.

הם לגמו את הפפסי בלגימה אחת, ויצאו לדרך. קולה הדק אך המהדהד של מלאני לא הפסיק להישמע כשזאת נשארה נאמנה לתפקידה כמדריכת הטיול.

"מימין אפשר לראות אנדרטה לחללי מלחמת ויאטנם, וממול פה זה בית העירייה שלנו…", בית העירייה, בניין מאובק ומכוסה קורים, המה אנשים בכל אחת מארבעת קומותיו. "והנה עוד אנדרטה לוייאטנם".

לבסוף הם עברו ליד ביתה של ג'סי התופרת. "בוא נעצור אצלה", התעקש מלווין. "היא חייבת לי רבע דולר", אמר.

לנקישות החוזרות בדלת האלון הכבדה שלה לקח לג'סי לפחות דקה להגיב. לכשפתחה את אותה הדלת בחריקה איטית נתגלתה לפניהם אותה אישה שפופה ורזה, עורה אפור ועיניה מקובעות ברצפה.

"שלום ג'סי, איך את?" שאלה מלאני, בקול שקט ומתחשב.

"הכול טוב?" הצטרף מלווין.

"כן… כן, אני חושבת…"

"היי", אמר מארק.

הם נכנסו פנימה, לחדר מואר היטב, וכמעט ריק. שולחן חשוף ומפואר עמד במרכזו יחד עם שני כיסאות. החדר ליד, לעומת זאת, קירותיו לא נראו מבעד לדלת כיוון שכוסו כולם בבדים צבעוניים ובכלי תפירה. על הרצפה נחו מושלכים מספר לא מבוטל של תיקי יד, מחומרים שונים.

"אחד התיקים שלך נסגר כבר?" שאל מלווין.

ג'סי הרימה את תיק העור בידה, וניסתה לקרב את האבזמים אחד לשני בחוסר אונים; הם לא התקרבו למחצית הדרך.

"לא נורא אחותי, את תצליחי בסוף", אמרה מלאני.

"היי", אמר מארק.

"קיבלתם את התלוש החודשי?" שאלה מלאני, כדי לשבור את הקרח. מלווין וג'סי הנהנו. "איזו חבורה של בני זונות", המשיכה מלאני.

"בני זונות", הסכימו מלווין וג'סי.

"למה בני זונות?" שאל מארק.

"ממזרים", ענתה מלאני.

"רוב בני הזונות הם גם ממזרים", ניסתה ג'סי להגיד. "בדרך כלל…"

"ג'סי, יש לך את רבע הדולר שלי?" שאל מלווין.

"לא, האמת היא שהוצאתי את התלוש האחרון על השולחן הזה. מאוד יקר, הוא מאסיה ובכלל…" ג'סי נראתה גאה במידה מסוימת. "אמן מפורסם אחד חרט עליו את המיתולוגיה של-"

"את צריכה עזרה?" שאלה מלאני.

"עזרה במה?"

אבל לפני שמלאני הספיקה לחשוב על תשובה, מלווין הוסיף את ידו השניה אל קת הפטיש, והוריד אותו בכל הכוח, יחד עם כל גופו, על השולחן, שנכנע מיד בקול נפץ אדיר.

"יפה מלווין", אמרה מלאני.

"תודה מלווין, הוא באמת כבר התחיל לעצבן אותי", אמרה ג'סי.

"כל הכבוד מלווין".

מלווין עמד שם כמה שניות, מתנשף, ולבסוף הרים במאמץ את הפטיש שלו בחזרה, לנוח על כתפו.

"ג'סי, את מצטרפת אלינו? אני עושה למארק תיור בלונגריץ", אמרה מלאני.

ג'סי נאבקה עם עצמה ממושכות, ולבסוף כמעט התעלפה כשענתה סוף סוף ב'כן'. הם יצאו מביתה, והמשיכו את התיור. רגליהם כמעט טבעו בבוץ שהיה הכמות האדירה של עלי השלכת שלא פונו מהמדרכה.

"פה זה בית העירייה השני", אמרה מלאני. "אה, והנה פה, בין האנדרטה לויאטנם והאנדרטה למלחמת קוריאה, אתה רואה?", היא סטתה קצת מהמדרכה, והצביעה על חור עמוק בגבעה. "פה זאת מחילת הארנב. כל פעם מישהו אחר שעוד לא עבר את זה נכנס אליה ועובר הרפתקאות משוגעות כאילו".

"למה? מה יש שם?, שאל מלווין. אבל מלאני כבר חזרה למדרכה.

"אה. ופה אחרי בית העירייה, זה הבית של אדון שוקו". היא עצרה לרגע. "אנחנו לא מטרידים אותו".

צמרמורת עלתה בעורפו של מארק. כשהם המשיכו לבסוף ללכת הוא התיק את עיניו לרגע מהבית בצבע הקרם החלק והסתובב, כדי לראות את חלקו האחורי של מלווין נבלע בתוך מחילת הארנב הקטנה, עד שגופו העצום נעלם בתוכה כליל. מלאני הפסיקה סוף סוף לדבר, עד שפגשו גבר צעיר לובש בגדי ספורט וקסדה.

"מלאני, מלאני, מלאני", הוא בירך אותה.

"עולה למעלה שוב, אה?" שאלה מלאני.

"כן, חייב לזוז… להתראות".

"הוא סופר", הסבירה מלאני למארק. "כל פעם שיש לו מוזה, הוא מטפס על מונט לונגריץ, ההר הענקי שלנו, כדי להוסיף לכתב היד שהוא שומר בפסגה הקפואה שם. הוא עושה את זה כבר כמה שנים.

"והנה, מארק, פה זה הבית שלך. אתה בטח מזהה".

"היי", אמר מארק.

"טוב, אני הולכת, לילה טוב", אמרה מלאני, והלכה. מארק שם לב שהיא לא ממש הלכה ישר, אלא קצת התנודדה מצד לצד. הוא החל לצעוד לכיוון ביתו, והגיע למחצית הדרך, כשלפתע ג'סי קראה לו מאחור.

"אני אוהבת אותך".

מארק חזר עד אליה, שורך את רגליו, לקח את ידה, והוביל אותה לביתו הצנוע.